בינה מלאכותית ופרטיות
הרשות להגנת הפרטיות פרסמה עמדה מפורטת על תחולת חוק הגנת הפרטיות על מערכות בינה מלאכותית, מאימון המודל ועד השימוש בו. חלק ניכר ממנה מחמיר ממה שארגונים מניחים, והחלק המפתיע ביותר הוא שהיא לא באמת מחדשת: היא מפרשת סעיפים שכבר בתוקף.
מצב הרגולציה, נכון להיום
ההנחיה עצמה היא עדיין טיוטה. היא פורסמה ב-28 באפריל 2025 להערות הציבור, ההערות נסגרו ב-31 ביולי 2025, והנוסח הסופי טרם פורסם. אין להתייחס אליה כאל דין מחייב.
ההוראות שהיא נשענת עליהן כן מחייבות. חובת היידוע שבסעיף 11, האיסור על פגיעה בפרטיות ללא הסכמה שבסעיף 1, והאיסור על עיבוד ללא הרשאת בעל השליטה שנוסף בסעיף 8(ג) בתיקון 13, כולם בתוקף. ההנחיה מפרשת אותם לגבי מערכות בינה מלאכותית ולא יוצרת חובות חדשות במקומן.
המשמעות המעשית: ארגון שממתין לנוסח הסופי כדי להתחיל לפעול, ממתין לדבר הלא נכון.
שבע הנקודות
לא סיכום של המסמך אלא הנקודות שמשנות התנהגות של ארגון ישראלי, לפי הסדר שבו הן מפתיעות.
זו נקודת המוצא של כל השאר. אם מערכת מסיקה מנתוני שימוש שאדם נמצא בהריון, נמצא בקשיים כלכליים או מחזיק בדעה פוליטית מסוימת, המסקנה עצמה היא מידע אישי לכל דבר, ובחלק מהמקרים מידע בעל רגישות מיוחדת. ארגון שממפה רק את מה שהוא אוסף בטופס מפספס את רוב החשיפה שלו.
זו ההוראה שמפתיעה הכי הרבה אנשים, והיא מחמירה ממה שרוב הארגונים מניחים. עמדת הרשות היא שכריית מידע אישי מהאינטרנט לצורך אימון אלגוריתם כרוכה בפגיעה אסורה בפרטיות אם לא ניתנה לכך הסכמה מדעת של נושא המידע. לא הסכמה משתמעת, ולא הסתמכות על כך שהמידע היה גלוי.
הרשות מנסחת את זה בשני תנאים מצטברים. אפשר לייחס לאדם הסכמה לשימוש במידע שפרסם רק אם תנאי השימוש של האתר לא מייחדים את המידע למטרה אחרת, וגם רק אם אותו אדם לא הגביל את קהל הצופים, למשל להגדרת חברים בלבד. הדוגמה המפורשת שהרשות נותנת: אי אפשר להשתמש בשם ובתמונה שאדם פרסם ברשת חברתית כדי לאמן אלגוריתם לזיהוי פנים.
כאן שני מסלולים נפגשים. תיקון 13 הוסיף בסעיף 8(ג) איסור על עיבוד מידע ממאגר ללא הרשאת בעל השליטה בו, וקבע בסעיף 23נה עבירה פלילית שדינה שלוש שנות מאסר. הרשות מציינת שכרייה של מידע אישי מאתר בניגוד לתנאי השימוש וללא הסכמת נושא המידע מפרה לכאורה את האיסור הזה ועלולה להגיע גם כדי אותה עבירה.
החובה עובדת גם בכיוון ההפוך. שירות דיגיטלי שמאפשר שיתוף מידע אישי נדרש לנקוט אמצעים למניעת כרייה אסורה, וכרייה אסורה של מידע אישי ממאגר היא אירוע אבטחה חמור. משמעות הסיווג הזה מעשית: חובת דיווח מיידית לרשות לפי תקנות אבטחת המידע.
כשאדם מוסר מידע במסגרת אינטראקציה, העובדה שהצד השני אינו בן אנוש אלא מערכת אוטומטית היא רכיב בגיבוש ההסכמה. יש ליידע עליה ככל שעשויה להיות לה השפעה מהותית על מתן ההסכמה. בפועל זה נוגע לכל צ׳אטבוט שאוסף פרטים.
הסכמה מדעת דורשת שהאדם יבין למה הוא מסכים. במערכות AI זה אומר תיאור של אופן פעולת המערכת ביחס לעיבוד המידע, ברמת פירוט שמאפשרת החלטה, לצד הסיכונים וההשלכות השליליות האפשריות. ככל שהמטרות מורכבות יותר או חורגות מציפייתו הסבירה של אותו אדם, כך נדרש פירוט רב יותר, ולעיתים הסכמה נפרדת במתכונת opt-in.
למי זה נוגע
כאן הכללים ברורים והארגונים לרוב מודעים. מקור המידע לאימון, הבסיס החוקי לשימוש בו, והאם המידע נכרה מהרשת ובאיזה תנאים.
כאן החובה הפוכה ופחות מוכרת: לנקוט אמצעים שימנעו כרייה של המידע מהשירות, ולדווח לרשות באופן מיידי אם כרייה אסורה התרחשה, כי היא מסווגת כאירוע אבטחה חמור.
הקבוצה הגדולה ביותר, וזו שכמעט לא נוגעת בנושא. השאלה כאן אינה איך המודל אומן אלא מה אתם מזינים לתוכו, ואם המטרה שנקבעה למאגר שלכם מכסה את ההזנה הזאת.
שאלות
צריך להפריד בין שני דברים. מסמך ההנחיה עצמו פורסם ב-28 באפריל 2025 כטיוטה להערות הציבור, ההערות נסגרו ב-31 ביולי 2025, והנוסח הסופי טרם פורסם. אבל ההנחיה אינה יוצרת חובות חדשות. היא מפרשת סעיפים שכבר בתוקף: חובת היידוע שבסעיף 11, האיסור על פגיעה בפרטיות ללא הסכמה שבסעיף 1, והאיסור על עיבוד ללא הרשאה שנוסף בסעיף 8(ג) בתיקון 13. ארגון שכורה מידע אישי היום בלי הסכמה חשוף לפי הסעיפים האלה, בין אם הנוסח הסופי פורסם ובין אם לא.
כן, ובנקודה אחת בעיקר: מה אתם מזינים. הזנה של מידע אישי על לקוחות, מטופלים או עובדים לכלי חיצוני היא העברה של מידע לצד שלישי, והיא צריכה בסיס חוקי ולהיכנס למטרות שהמאגר נאסף לשמן. אם המידע האישי שלכם לא נאסף במקור למטרה הזאת, ההזנה עצמה עלולה להיות עיבוד למטרה שאינה המטרה שנקבעה למאגר. זו הפרה נפרדת שהעיצום עליה מתחיל ברצפה של 200,000 שקל.
הם עונים על שאלות שונות. ה-AI Act מסווג מערכות לפי רמת סיכון ומטיל חובות על המערכת עצמה. ההנחיה הישראלית לא עוסקת בסיווג מערכות אלא בשאלה אחת: האם עיבוד המידע האישי בכל שלב במחזור החיים של המערכת עומד בחוק הגנת הפרטיות. יש לזה השלכה מעשית: ארגון שעבר תהליך התאמה ל-AI Act לא סיים את העבודה בישראל, כי הבסיס החוקי לעיבוד נבחן כאן לפי הדין הישראלי.
לא, ולא מפני שהוא לא מקצועי מספיק. גילוי הדעת של הרשות אומר במפורש שחקיקת פרטיות של מדינות זרות, ובכללה GDPR, אינה דין בישראל ולכן אינה נכללת בדרישת הידע המעמיק בדיני הגנת הפרטיות שנדרש מכל ממונה. ההיכרות עם משטרי הגנת מידע מובילים בעולם רצויה, אבל היא נוספת על הדין הישראלי ולא מחליפה אותו.
שלושה דברים שלא יתבטלו בשום נוסח. למפות איזה מידע אישי בכלל זורם למערכות AI אצלכם, כולל מה שמוזן לכלים מסחריים ומה שמופק כפלט. לבדוק על איזה בסיס חוקי המידע הזה נאסף במקור, ואם המטרה שנקבעה למאגר מכסה את השימוש הנוכחי. ואם אתם מפעילים שירות שמאפשר שיתוף מידע, לוודא שיש בו אמצעי הגנה מפני כרייה, כי כרייה אסורה מסווגת כאירוע אבטחה חמור עם חובת דיווח.
אי אפשר לדעת, אבל יש תקדים קרוב. גילוי הדעת על חובת מינוי ממונה פורסם כטיוטה באוגוסט 2025 והנוסח הסופי יצא ב-26 ביולי 2026, כלומר כמעט שנה אחר כך, והוא לא ריכך את עיקרי הטיוטה אלא הרחיב ופירט אותם. בכל מקרה, ההוראות שההנחיה נשענת עליהן כבר בתוקף, ולכן ההמתנה לנוסח הסופי אינה מקנה חסינות בינתיים.
הצעד הבא
כמעט כל ארגון שנכנס לנושא הזה מתחיל בכתיבת מדיניות, ומגלה באמצע שהוא לא יודע איזה מידע אישי בכלל זורם למערכות שלו ומאיפה. הסדר הנכון הפוך: קודם למפות מה יש ואיפה, ורק אז לדעת מה צריך לכתוב ומה צריך לשנות בקוד.
הדף הזה מסביר רגולציה ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הוא מבוסס על טיוטת ההנחיה של הרשות להגנת הפרטיות בעניין תחולת חוק הגנת הפרטיות על מערכות בינה מלאכותית, על גילוי הדעת בעניין מינוי ממונה, ועל נוסח החוק לאחר תיקון 13. לרקע ראו המדריך לתיקון 13 ואת מחשבון העיצומים.